עו"ד יואב ללוםסעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 קובע כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה לשון הרע[1].
הלכה פסוקה היא, כי הכרעת תביעת לשון הרע נעשית בארבעה שלבים: בשלב הראשון – נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע. בשלב השני – נבחנת השאלה האם הפרסום מוגן על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 14 לחוק, כלומר – אמת בפרסום ועניין ציבורי. בשלב השלישי – נבחנת השאלה האם הפרסום מוגן מטעמי תום לב של המפרסם, כאמור בסעיף 16 לחוק. בשלב הרביעי – נבחנת שאלת הפיצוי.
בהקשר מבחנים עקרוניים אלו, נכתבו פסקי-דין רבים ומגוונים על ידי ערכאות השיפוט השונות בישראל. ניכר, כי על-אף עקרונות אלו, הכרעה בכל מקרה קונקרטי עשויה להוביל לתוצאות ופרשנויות שונות, המושפעת מניואנסים פרשניים של העובדות, לשון החוק והפסיקה שפירשה אותו. עניין זה אף מורכב יותר, בשל הקידמה הטכנולוגית, או קהלים שונים.
הח"מ כמייצג בלא מעט הליכים בתחום הלשון הרע במגזר החרדי, מבקש להאיר שלוש זויות הקשורות בתחום דיני לשון הרע עת מדובר בפרסום הנעשה בקהילה ייחודית וסגורה (הקהילה החרדית למשל) מפאת מגבלת המקום קבלו מראש את התנצלות הח"מ על כיווץ הטיעונים שניתן ורצוי היה להרחיב בהם עוד.בפסיקה נקבע לא אחת כי לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור, ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב"[2] או "האדם הרגיל"[3], ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"[4].
דילמה אחת הועלתה על ידי המלומד אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, והיא: "האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם ה"אדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב"[5] או "האדם הרגיל"[6], ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"[7]."
שופטים שונים מתלבטים בשאלה זו, המבטאת מחד את הדילמה האם אמירה בה נטען לגבי אדם בן המגזר הערבי כי הוא משת"פ של המדינה, או בן המגזר החרדי כי הוא "משת"פ של בג"ץ" (גילוי נאות, פורסם כנגד הח"מ בעיתון יתד נאמן והוכרע בפסק דינה של כב' השופטת ליפשיץ בת.א 8200-03-14 יואב ללום נגד יתדות תשמו בע"מ ואח'), האם יש לראות פרסום זה בעיני האדם הסביר החילוני הישראלי או שמא בעיני הערבי הסביר ו/או החרדי הסביר.
הדילמה השניה שארצה לעמוד עליה במאמרי זה היא, כאשר דברי הלשון הרע בכללותם הופנו לקהל שבוי אשר זוהי הפלטפורמה התקשורתית היחידה לה הוא נחשף.
וכך העיד בתיק מר שחר אילן:
"העתונות החרדית הכתובה סוג של יוצא דופן. בעוד העתונות הכללית הכתובה הולכת ושוקעת מבחינה כלכלית, פועלים במגזר החרדי, 4 עתונים יומיים. על ציבור שמהווה 11% מהאוכלוסיה יש 4 עתונים יומיים. ההשפעה שלהם, היא מאוד גדולה, בשני היבטים, א' חתימת המנוי, היא סוג של הבעת הזדהות אידיאולוגיה והזדהות מגזרית. ב', יש לזכור, לעתונות חרדית יש עקרונות שונים מאשר לעתונות הכללית. אחד מהם שעתונות היא דבר בעייתי באופן כללי, ולכן הסיבה העיקרית לקיומה, שיקראו עתונות פחות בעייתית ולא עתונות כללית"
ובהמשך עדותו אמר:
"בתוך התקשורת החרדית יתד נאמן הוא המשפיע ביותר אידיאולוגית. הוא רואה עצמו כקו האידיאולוגי מנחה, גם בחוסר התלהבות על מגזרים אחרים, ציבור ליטאי, שהעתון יתד נאמן הוא המוליך בציבור החרדי, לכן השפעת יתד נאמן גדולה בציבור הליטאי וגם מחוץ לו. ישנו הביט נוסף חלק גדול מקוראי העתון, הוא אמצעי התקשורת העיקרי שהם נחשפים לו או היחיד שכן עדיין בציבור החרדי, חדירה של אינטרנט קטנה יותר וככל שהאיש אדוק יותר יחשף פחות לאינטרנט, הקורא האידאלי של יתד נאמן לא אמור להחשף לאינטרנט כלל. ללא ספק, לרוב הקוראים, קוראי יתד נאמן, הם ניזונים מיתד נאמן וממה שקורה בעולם, יתד נאמן מזכיר מאוד תקשורת כמו שהיתה לפני 30 או 40 שנה, שיש חשיבות עצומה ואולי לא פחותה למאמרים, מאשר לחדשות"
מתוך חקירת עד התביעה – מר שחר אילן פרוטוקול מיום 1.1.2017 עמוד 18 שורות 12-20
לפיכך, עמדת הח"מ היא כי בבוא בית המשפט לקבוע בשאלת פרסום דברי הלשון הרע אשר הופנו לקהל שבוי, יש ליתן משקל רב ביותר לכך שהפרסום הופנה לקהל שבוי אשר זוהי הפלטפורמה התקשורתית היחידה לה הוא נחשף, ולקבוע שפרסום שכזה פגיעתו קשה יותר מפרסום אשר קהל קוראיו חשופים לעיתונים אחרים ולדעות נוספות.
הדילמה השלישית שארצה לעמוד עליה במאמרי זה היא, שישנה במגזר החרדי בו מתקיימים הליכי בוררות רבים מעצם היות בני המגזר מעדיפים לפנות לדין תורה ולא לפנות לבתי המשפט האזרחיים שלעמדתם הינה כ"הרמת יד בתורת משה"[8]
פרסום מותר מכח סעיף 13(5) לחוק, מה היקף ההגנה מכח סעיף זה יש ליתן להליכי בוררות שנעשים מכח כפיה חברתית לפנות אליהם. (גילוי נאות הח"מ ייצג בתביעה שכזו בת.א ת"א 6459-10-17: קלוגר נ' בית הדין ירושלים ואח', שהוכרע מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט ומשכך לא נכתבו בו הנמקות מפורשות לעומק הויכוח שניטש בנושא זה בתיק)
להלן מספר נימוקים שנטענו על ידי הח"מ בתיק שם בצד המצדיק צמצום הפרשנות שניתנת לפרסום מותר שכזה:
הפרסום המותר מכח סעיף 13(5) לחוק לבורר הינו רק כאשר מדובר על פרסום במסגרת מילוי תפקידו. כל סמכותם של הנתבעים הינה כלפי הצדדים להליך ובכפוף לחוק הבוררות שהינו החוק שהסמיך אותם לשמש כבוררים במקרים שונים עת חותמים הצדדים על שטר בוררות המסמיך אותם. במקרה שנדון בתיק לא היה חולק כי התובע לא חתם, לא הסכים ואף לא נשאל לרצונו להיות צד לבוררות בפני הנתבעים.
לא נכון ולא הגיוני ליתן פרשנות תכליתית הנותנת מעמד זהה של הגנה לדברים שנאמרים על ידי בית המשפט ו/או בעל סמכות שלטונית (הכפופים לכל כללי המשפט הציבורי, לכללי אתיקה נוקשים ולהליכי משמעת) לבורר שהינו אדם פרטי שהוסמך כבורר מכח חוק הבוררות שאינו כפוף לדבר מלבד לחוק הבוררות ולחוק הכללי מעצם עיקרון חוקיות האזרח. משכך ולאור האמור, נקודת האיזון בין הערכים השונים במקרים השונים חייבת להיות שונה.
כך גם לא נכון להשוות מעמד של בעלי דין המיוצגים ואשר דבריהם עוברים מסננת של עורכי דין ובית משפט מוסמך (הכפופים לדין משמעתי ולאתיקה בפני לשכת עורכי הדין שעל הדין בפניה אין את הגנת 13(5) לחוק) להליכים הנעשים ללא ייצוג כלשהוא בפני בוררים פרטיים שאינם כפופים לכמעט דבר כאמור לעיל. משכך ולאור האמור, נקודת האיזון בין הערכים השונים במקרים השונים חייבת להיות שונה.
הפרסום המותר מכח סעיף 13(5) הינו אך לאמירות ופרסומים שנעשו תוך כדי הדיון ו/או בהחלטה. בתיק הנ"ל לא הייתה מחלוקת כי הלשון הרע נכתבה בשם המפורש רק בנימוקי פסק הדין. משכך אין להרחיב את פרשנות ההגנה ולהכילה גם על נימוקים שמפרסמים הנתבעים שאינם במסגרת ההחלטה ו/או הדיון.
גם אם יטענו הנתבעים כי התובע הועלה על ידי אחד הצדדים כעד פוטנציאלי, הרי שלפי פס"ד מדר יש לדחות טיעון זה.
[1] ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 864.
[2] ראה ע"פ 279/63 בלאן נ' נובוגרודצקי, פ"ד יח(2) 427, 431.
[3] ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300.
[4] ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"מ כג 151, 172.
[5] ראה ע"פ 279/63 בלאן נ' נובוגרודצקי, פ"ד יח(2) 427, 431.
[6] ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300.
[7] ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"מ כג 151, 172.
[8] ראו אביעד הכהן "מרים יד בתורת משה": על פניית החרדים לערכאות משפט אזרחיות־חילוניות" תרבות דמוקרטית 15 ,87( 2013(